בשנת 1972, הוזמן גדעון לוין להרצות בכנס בינלאומי שארגנה קרן ון-ליר על "טעוני טיפוח". גדעון הרצה על חשיבותה של חצר הגרוטאות (אשתו הקימה חצר גרוטאות כבר ב- 1949 בלהבות הבשן). ההרצאה הייתה מוצלחת, וגדעון הוזמן להרצות גם בהולנד בפניי מנהלי פרויקטים של הקרן. באביב 1974 השתתף לוין בכנס בהולנד, שם יצר קשרים אישיים וגם הציג לראשונה את הרעיון שלו להקים מרכז שיחקור "דקדוק פעילות הילד".
לוין מספר בראיון, על אוסקר ון ליר, שעמד בראש הקרן, שמה שהטריד אותו היה איך האנושות מבזבזת את הפוטנציאל שלה, ורצה שהקרן תמוך בפרויקטים שחוקרים את זה. לעומת זאת הקרן רצתה לתמוך בפרויקטים של עבודה עם ילדים ואוכלוסיות נחשלות. הפרויקט של גדעון לוין היה הראשון שעסק בשני התחומים, גם מחקר, וגם עבודה עם ילדים. בבית של אוסקר ון ליר, לוין מרצה לו בהתלהבות על הרעיון להקים מרכז שיחקור את דקדוק פעילות הילד. באותו יום התחילו היחסים העסקיים של לוין עם הקרן, וכעבור יומיים אושרה ההצעה, ובינואר 1975 קיבלו את האישור הפורמלי הסופי להקמת המרכז.
לוין מספר ליעל דיין על תהליך ההקמה, ובעיקר על דרך הפעולה שלו שהובילה להקמת המרכז ולתחילת הפעילות כבר ב-1 בספטמבר אותה שנה. לוין ידע מראש שיקים את המרכז, וראה בעיני רוחו את התוצאה הסופית עוד לפני שהציג אותה בפני איש. הוא עבד בשיטה הלוגית, התחיל מהסוף, מהמוצר המוגמר שחזה שיקום, ואז התחיל לתכנן את כל הפעולות והצעדים הדרושים כדי להגיע לשם. הוא משכנע את ההנהלה באורנים להקים את המרכז, עוד לפני שהוא נוסע להולנד, לפני שיש בכלל משאבים לכך. ולאחר ששכנע אותם נסע להולנד, אז, הוא כבר ידע ששמו יהיה "המרכז ללמוד פעילות הילד", ולאחר שקיבל את האישור הסופי ידע שהמשימה הבאה היא הקמתו בפועל. באורנים עוד אין שום דבר, עוד לא הונחה אבן, אך הדבר הראשון שעושה לוין זה להדפיס נייר רשמי בעברית ובאנגלית על המרכז – מצהיר כוונות ומציב עובדות, השאר לשיטתו כבר יגיע.
לאחר מכן הקימו את הגן באורנים, אליו הגיעו בכל יום ילדים מגן אחר, יהודים, קיבוצניקים, עירוניים, וערבים, בדואים ונוצרים. התאוריה מדברת על האוניברסליות של הפעילות, ולכן לא אמורה להיות תלויה בגורמים תרבותיים או כלכליים. בשנת 1979/ 1980 מקימים מרכז נוסך בקריית שמונה, ולאחר מכן הוקמו מרכזים גם בבית שאן ובמגדל העמק.
לוין לא פועל לבדו, הוא מגייס את ציפורה ניר, שהייתה אחראית על המהלכים הפדגוגיים והייתה שותפה לכל המהלכים העיוניים והמעשיים עד לצאתה לפנסיה. הם גייסו את שתי הגננות הראשונות, יהודית עין דור, וחיה קוטף. נעמי חמדיה הייתה המנהלת האדמיניסטרטיבית של המשרד. זה היה הצוות הקבוע וסביבו פעלו צוותי מחקר מתחלפים. הוא ממשיך ומתאר את הקשרים והיחסים עם משרד החינוך והמפקחות, את הקשיים ואת התהליך שעברו במהלך השנים. לאחר מכן מספר מהיכן שאבו את הרעיונות לפעילויות ועל הפעילויות עצמן.
הסיפור שמספר לוין ליעל בריאיון, הדרך להקמת המרכז, נשמעת כמעט בדיונית. קודם כל הזמן היחסית קצר מאוד שעבר בין שלב הרעיון לשלב הביצוע, ולתחילת פעילות המרכז- במונחים של בירוקרטיה ישראלית, משאבים בחינוך, וחדשנות מדובר במקרה נדיר ואולי חסר תקדים. שנית, הבהירות שהייתה לגדעון לוין באשר למרכז, והעובדה שממש מכלום בסופו של דבר קם המרכז בדיוק כפי שרצה וחלם, גם זו עובדה מדהימה. אפשר להרגיש בראיון את דמותו הכריזמטית, הבטוחה, הלא מחשבנת של גדעון לוין, ולהניח כי הרבה ממנה הוטמע בפרויקט, הן ברעיון עצמו, באופי הגן השונה, הישיר, פורץ הדרך והלא מתחנף, והן בצוות ובפעילות המרכז עצמה. העובדה שהקימו עוד שלושה מרכזים בעיירות פיתוח, העובדה שערבבו אוכלוסיות, ששיתפו אוכלוסייה בדואית ויהודית וגרמו לזה לקרות ולהצליח. בעינינו, סוד ההצלחה של הפרויקט, הקמת המרכז, המחקר, ממצאיו והתורה שפותחה בעקבותיו , טמונה באותה אמונה חסרת עוררין של לוין באמת שלו, שלא פחד להביע אותה וזה מה שכבש את ון ליר, את הנהלת אורנים דאז, ואת שלל השותפים והשותפות שהצטרפו אליו להגשת החלום לאורך הדרך והאמינו יחד איתו.
תהליך הקמת המרכז לפעילות הילד
מתוך ריאיון של גדעון לוין ליעל דיין (2001)